דישון מטעים – מידע כללי

מאת ישי וקסמן, אגרונום אזור הצפון והמרכז

המאמר סוקר את השיקולים המרכזיים בהכנת תוכנית דישון למטעים:

השפעתו של כל יסוד על העץ ועל היבול
קביעת את מנות הדשן
הכלים העומדים לרשות המגדל לכיול ולדיוק תוכנית הדישון

בנוסף, מוצגים הדשנים המתאימים לשימוש במטע – בדישון קרקעי, בהדשיה, בשחרור מבוקר ובריסוסי עלווה.
חשוב לציין כי ברוב גידולי המטעים עלותו של הדישון העיקרי – דישון קרקעי המספק חנקן, זרחן ואשלגן – אינה מרכיב משמעותי בכלל עלויות הגידול. לעומת זאת, הדשנים הנלווים – יסודות מיקרו, דשנים להזנה עלוותית וביוסטימולנטים – עשויים להוות הוצאה משמעותית יותר, אך משתלמת, בתנאי שהם מיושמים באופן מושכל.

יסודות ראשיים (יסודות מקרו)

יסודות המקרו – חנקן, זרחן ואשלגן – הם יסודות ההזנה העיקריים שיש לספק לגידול. במטעים מושקים, ההשקיה מכילים יסודות אלו בדרך כלל, אך לא בכמות מספקת. יסודות המקרו הם הגורמים המרכזיים בקביעת כמות היבול ואיכותו.

חנקן

חנקן הוא היסוד החשוב ביותר בהזנת עצי פרי. בעבר היה החנקן הגורם המגביל העיקרי להנבה, אך כיום, הודות לייצור תעשייתי של דשני חנקן, יסוד זה שוב אינו מהווה מגבלה לצימוח העץ, ובמקרים רבים הוא אף ניתן בעודף אשר עלול לפגוע ביבול. יש להקפיד על דישון חנקני נכון, מכיוון שעודפים או מחסורים ביסוד זה יפגעו ברווחיות הגידול.
דשנים מינרליים (שאינם אורגניים) מכילים חנקן בשלוש צורות: אמון (אמוניום), חנקה (ניטרט) ואמיד (אוריאה). כל דשן חנקני מינרלי מכיל לפחות צורה אחת, ולרוב מלווה ביסוד נוסף. לכל אחת מצורות החנקן מאפיינים ייחודיים, אך במקרים רבים צורת החנקן מהווה שיקול משני בבחירת דשן, והשיקול הכלכלי (עלות הדשן) משמעותי יותר.

חנקן אמוניאקלי: לאמון (⁺NH₄) מטען חיובי, ולכן הוא נוטה להיספח לחלקיקי החרסית. בשל כך, ניידותו מוגבלת בקרקעות כבדות ובאזור שמתחת לטפטפת. עצים בעלי מערכת שורשים רדודה, כגון אבוקדו, קולטים חנקן אמוניאקלי באופן מיידי. לעומת זאת, בעצים בעלי מערכת שורשים עמוקה, האמון נוטה להתחמצן לחנקה, להשתחרר מהחרסית ולהיות זמין לקליטה בתמיסת הקרקע.
בקרקעות חוליות, שבהן תכולת החרסית וכושר הספיחה נמוכים, האמון עצמו נקלט בדרך כלל במהירות על-ידי השורש. קליטת האמון יעילה אנרגטית יחסית, שכן נדרשת פחות אנרגיה להטמעתו כחומצות אמינו. עם זאת, קשירת האמון לחומצות אמינו בשורש חייבת להתרחש באופן מיידי; אחרת הוא עלול להפוך לאמוניה בתוך התא ולגרום לנזק ואף למוות תאי. תהליך הקליטה וההטמעה דורש אספקת אנרגיה, המתבצעת באמצעות הובלת סוכרים מהנוף לשורש.
קליטת אמון מחייבת איזון חשמלי, אשר מושג לרוב באמצעות פליטת פרוטונים (⁺H) אל מחוץ לשורש. תהליך זה גורם לירידת ה-pH באזור הריזוספרה ולעיתים גם בכל נפח בית השורשים. השפעה זו ניכרת בעיקר בקרקעות קלות (חוליות). לעומת זאת, בקרקעות כבדות (חרסיתיות) בעלות כושר בופר גבוה, השינוי ב-pH הקרקע יהיה זניח.
דשנים נפוצים המכילים אמון: אמון חנקתי, מונו-אמוניום פוספאט ואמון גופרתי.
חנקן חנקתי: החנקה (ניטרט) היא צורת החנקן המינרלי הזמינה ביותר לצמח והנפוצה ביותר. זאת מכיוון שלאורך זמן כל צורות החנקן בקרקע מתחמצנות לחנקה, בתנאי שהקרקע מאווררת ואין בה מחסור בחמצן. לחנקה (^-NO₃) מטען שלילי, ועל כן אינה נספחת לחרסיות בקרקע, אלא נמצאת בתמיסת הקרקע. כתוצאה מכך החנקה זמינה יותר לקליטה על ידי בעץ בהשוואה לאמון, אך גם נוטה יותר להישטף מתחת לבית השורשים.
בניגוד לאמון, חנקה אינה חייבת לעבור הטמעה מיידית עם קליטתה בשורש; הצמח יכול להוביל אותה החנקה לאיברים אחרים, כגון עלים, שבהם זמינים סוכרים מתהליך הפוטוסינתזה, ושם מתבצעת סינתזה של חומצות אמינו.
דשנים נפוצים המכילים חנקה: חנקת אשלגן, קלציום ניטראט (סידן חנקתי), מגניסל (מגנזיום חנקתי), אמון חנקתי.
חנקן אמידי: אמיד (NH₂) הוא הצורה שבה החנקן מצוי באוריאה. עקב ריכוז החנקן הגבוה שבה – 46% – אוריאה היא מקור החנקן הנפוץ ביותר בחקלאות. האוריאה מיושמת כדשן בפני עצמו, וכן משמשת לייצור תערובות דשן המותאמות לגידולים ולתנאי קרקע שונים.
לאוריאה אין מטען חשמלי, ולכן היא אינה נספחת לחרסיות הקרקע. באמצעות פעילות מיקרואורגניזמים בקרקע, האוריאה הופכת תחילה לאמון ובהמשך מתחמצנת לחנקה. תהליכים ביולוגיים אלו מושפעים מן הטמפרטורה, ולכן כאשר טמפרטורת הקרקע נמוכה מ-10°C התהליך מועט או נעצר, והחנקן מן האוריאה אינו זמין לקליטה בצמח. מכיוון שהאוריאה אינה נספחת לקרקע, היא עלולה להישטף אל מתחת לבית השורשים, במיוחד כאשר היא ניתנת במנה גדולה בתחילת השקיה או לפני גשם כבד. אוריאה כלולה במגוון נוסחאות דשן-כל של חיפה: 20-20-20, 23-7-23, 30-10-10 ועוד.

זרחן

לזרחן תפקיד חשוב במשק האנרגיה של העץ, ולכן הוא חיוני לכל התהליכים בו – התפתחות השורשים והענפים, צימוח וגטטיבי, פריחה, חנטה וגדילת פרי. אף שהכמות הנדרשת לצימוח תקין היא קטנה יחסית – קילוגרמים אחדים לדונם לעונה – בקרקעות שלא דושנו בזרחן יופיעו לרוב עיכוב מובהק בהתפתחות העצים וירידה ביבול.
בפועל, זרחן ניתן לעיתים קרובות בעודף או בחוסר. הדבר נובע מן ההנחה הרווחת כי עודפי זרחן נותרים זמינים לצמח, מכיוון שהזרחן אינו נשטף מן הקרקע. אולם למעשה, הזרחן נוטה לשקוע עם מינרלים אחרים כתלות ב-pH הקרקע, נעשה בלתי-מסיס, וזמינותו לצמח פוחתת באופן משמעותי. כדי להבטיח זמינות מיטבית של זרחן במהלך העונה, יש לספקו לאורך רוב העונה ואף כולה, ובכמות הגבוהה מצורכי הצמח. מעקב שוטף אחר רמות הזרחן בבדיקות קרקע ועלים מאפשר להעריך את זמינותו לצמח ולזהות התפתחות מחסורים.
לזרחן חשיבות מיוחדת בתחילת העונה: סביבת שורשים עשירה בזרחן מאפשרת לעץ להפנות יותר אנרגיה להתפתחות האיברים הרפרודוקטיביים של העץ. לעומת זאת, מחסור בזרחן מאלץ את העץ להפנות יותר אנרגיה לגידול שורשים ולקליטת זרחן מהקרקע, על חשבון גידול ענפים, עלים ופירות.
מקורות הזרחן המקובלים במטעים הם חומצה זרחתית, מונו-אמוניום פוספט ומונו-פוטסיום פוספאט. כל נוסחאות דשן-כל של חיפה מכילות זרחן.

אשלגן

מבחינת המגדל, לאשלגן שני תפקידים מרכזיים: שיפור איכות הפרי וחיזוק בריאות העץ. רמות אשלגן גבוהות נדרשות לקבלת פרי גדול, מוצק, בעל צבע אחיד וחיי מדף ארוכים. בנוסף, האשלגן משפר את עמידות העץ לעקות ביוטיות (מזיקים ומחלות) ולעקות א־ביוטיות כגון שרב, קרה, יובש ומליחות.
תפקידים חשובים נוספים של האשלגן הם ויסות משק המים של העץ ותפקוד מערכת הפוטוסינתזה.
חשיבות האשלגן עולה לאחר החנטה ובעת גדילת הפרי, שכן הפירות הם הצרכן העיקרי של יסוד זה, וכמות משמעותית ממנו מסולקת מהמטע עם הקטיף.
בניגוד לדעה הרווחת, האשלגן אינו נספח כולו לחרסיות הקרקע ואינו “כלוא” בה, אלא מצוי בשיווי משקל דינמי בין אשלגן ספוח לבין אשלגן בתמיסת הקרקע. האשלגן המסיס הוא הזמין לקליטה, אך גם החשוף לשטיפה. כאשר ריכוזו בתמיסת הקרקע יורד, משתחרר אשלגן מן הפאזה הספוחה כדי לשמור על שיווי המשקל.
ככל שאחוז החרסית בקרקע גבוה יותר – וגם לסוג החרסית יש משמעות – כך גדלה כמות האשלגן הספוח. בנוסף, ככל שרמת האשלגן הכללית בקרקע גבוהה יותר, כך גם ריכוז האשלגן המסיס בתמיסת הקרקע גבוה יותר. מכאן שקרקע עשירה באשלגן יכולה לספק את צורכי העץ כאשר צריכת האשלגן נמוכה, למשל בתחילת העונה, בשלבי הלבלוב, הפריחה והחנטה. עם זאת, בתקופת גדילת הפרי, כאשר קצב קליטת האשלגן עולה באופן חד, הקרקע לבדה אינה מסוגלת לספק את הדרישה. הסיבה לכך היא שקצב המעבר של אשלגן מהפאזה הספוחה לפאזה המסיסה אינו מהיר דיו. כתוצאה מכך מתפתחים מחסורי אשלגן בפרי, המתבטאים בירידה בגודל הפרי, במוצקותו ובחיי המדף. לפיכך, בתקופות שבהן צריכת האשלגן גבוהה, לדישון אשלגני תפקיד מכריע בהשגת פרי איכותי.
לעומת זאת, דישון אשלגני גבוה כאשר צריכת העץ נמוכה דוחף את שיווי המשקל לכיוון ספיחת האשלגן לקרקע, וגורם להצטברות אשלגן מסיס שאינו נצרך וחשוף לשטיפה ולאובדן. מכאן שדישון אשלגן בחורף בפיזור אשלג (אשלגן כלורי) או דישון אשלגני גבוה בתחילת העונה ולאחר הקטיף יעילים פחות בהשוואה לדישון ממוקד בתקופת גדילת הפרי.
דשני אשלגן נפוצים: חנקת אשלגן, מונו־פוטסיום פוספט (MKP), אשלגן גופרתי (Haifa-SOP) ואשלגן כלורי (אשלג).

יסודות הזנה משניים

היסודות המשניים – סידן, מגנזיום וגופרית – חיוניים לתפקודו התקין של העץ, ונצרכים בכמויות שאינן נופלות מאלו של היסודות הראשיים. עם זאת, במקרים רבים יסודות אלו ממצויים בכמויות משמעותיות בקרקע ובמי ההשקיה, ועל כן אין צורך להוסיף אותם בדישון. מחסור ביסודות אלו יפגע משמעותית בצימוח, בכמות היבול ואיכותו. לפיכך, חשוב לנהל את אספקת היסודות המשניים בקפידה, תוך הסתמכות על בדיקות קרקע, מים ועלים.

סידן

סידן הוא יסוד חיוני לחיזוק דופן התא הצמחי. בהיעדרו מתרחשת פגיעה ביציבות דופן התא, אשר עלולה להוביל להתמוטטות תאים, להתרככות הפרי ולהגברת הרגישות לריקבונות. לפיכך, לסידן השפעה מכרעת על איכות הפרי ועל בריאות העץ.
הסידן מועבר מן השורשים לשאר חלקי העץ אך ורק דרך נוזל העצה, ולכן הובלתו לאיברים שאינם מאדים מים, ובראשם הפרי, היא מוגבלת. כתוצאה מכך, מחסורי סידן יתבטאו לרוב בפרי ולא בעלים. מחסור בעלים יופיע רק במקרים קיצוניים, כאשר רמת הסידן נמוכה הן בקרקע והן במי ההשקיה.
בישראל תופעה זו נדירה יחסית, לרבות בקרקעות בזלתיות בגולן ובמזרח הגליל (העליון והתחתון). עם זאת, מחסור הולך וגובר בסידן עשוי להתפתח בקרקעות חוליות או בזלתיות המושקות במי מאגרים או מי נחלים. בדומה לאשלגן, גם הסידן מצוי בפאזה המסיסה בקרקע בריכוזים משמעותיים, ולאחר אירועי גשם משמעותיים בתחילת האביב עלול להיווצר מחסור זמני כתוצאה משטיפה.
קליטת הסידן בפרי מתרחשת בעיקר בשלבים המוקדמים של מחזור הגידול. לפיכך, כאשר קיים חשש למחסור ביסוד זה, מומלץ להוסיפו בדישון מוקדם בעונה.
דשני הסידן של חיפה: Haifa Cal GG (קלציום ניטרט), קלציום אבסולוט. חשוב: אין לערבב דשני סידן עם דשנים המכילים גופרית או זרחן, כדי למנוע שקיעה במכל.

מגנזיום

למגנזיום חשיבות רבה בשני תהליכי מפתח בצמח: פוטוסינתזה והעברת אנרגיה. בתהליך הפוטוסינתזה קולט הצמח אנרגיה מקרינת השמש וממיר אותה לאנרגיה כימית הדרושה לקיום התהליכים הפיזיולוגיים השונים. המגנזיום מצוי במרכז מולקולת הכלורופיל – לב מערכת הפוטוסינתזה.
בנוסף, למגנזיום תפקיד מרכזי במשק האנרגיה של הצמח ובהובלת סוכרים מן העלים אל הפירות. מכאן שלהזנה מספקת במגנזיום השפעה ישירה על כמות הפרי, איכותו ורווחיות המטע.
במקרים רבים, תכולת המגנזיום בקרקע ובמי ההשקיה מספיקה לכיסוי צורכי העץ. כאשר נדרש תגבור בדישון, ניתן לספק מגנזיום כמגניסל (Haifa Mag, מגנזיום חנקתי), ובמצבים שבהם יש להימנע מתוספת חנקן – כמגנזיום גופרתי (Haifa BitterMag) . ניתן לשלב דשני מגנזיום עם מרבית הדשנים, בכפוף למגבלות ערבוב: אין לשלב מגניסל (Haifa Mag) באותו מכל דשן עם דשנים זרחניים. מגנזיום גופרתי ניתן לשילוב עם זרחן.
יישום מגנזיום בריסוסי עלווה נחשב לאמצעי יעיל במיוחד לתיקון מחסורים ולתמיכה בתפקוד הפיזיולוגי של העץ.

גופרית

בדומה לחנקן, לגופרית תפקיד מרכזי בבניית חומצות אמינו וחלבונים, ומחסור ביסוד זה פוגע ביעילות ניצול החנקן בצמח. חלק משמעותי מצריכת הגופרית של העץ מסופק לרוב מן הקרקע וממי ההשקיה, ולכן במקרים רבים אין צורך בתוספת ייעודית.
כאשר נדרש תגבור בגופרית, ניתן לבחור ממגוון רחב של מקורות דשן, כגון אמון גופרתי, אשלגן גופרתי ומגנזיום גופרתי. עם זאת, יש להקפיד על כללי ערבוב: אין לשלב דשני גופרית עם דשני סידן באותו מכל דשן, שכן ערבוב כזה גורם להיווצרות סידן גופרתי (גבס), השוקע כמלח קשה תמס.
בתוכנית דישון מאוזנת אין חשש לעודפי גופרית, גם כאשר התוכנית כוללת רמות גבוהות יחסית של יסוד זה. יתרה מכך, לעיתים נעשה שימוש בגופרית כתחליף ליסוד אחר שאותו מבקשים לשמור ברמות נמוכות. לדוגמה, כאשר יש צורך באספקת אשלגן ברמות גבוהות אך יש להימנע מתוספת חנקן, העלולה לגרום לצימוח עודף או לפגיעה באיכות הפרי, עדיף להשתמש באשלגן גופרתי במקום חנקת אשלגן.

יסודות מיקרו

יסודות מיקרו הינם יסודות החיוניים לצמח, אך נצרכים בכמות קטנה משמעותית מיסודות המאקרו ומן היסודות המשניים. לקבוצה זו שייכים ברזל, מנגן, בורון, אבץ, נחושת ומוליבדן. ליסודות המיקרו תפקידים רבים בפעילות הצמח, וחוסר באחד מהם יכול לפגוע משמעותית בתפקודו, ואף להוביל לאי-כדאיות כלכלית של המטע. אומנם יסודות אלו נצרכים בכמויות מזעריות ולעיתים קרובות הם מצויים בקרקע ברמות גבוהות, קליטתם בצמח בעייתית לעיתי, בשל התנאים בסביבת השורש (סוג הקרקע ותכולת המים). על כן, במידת הצורך ניתן לספקם ביחד עם הדשנים העיקריים, ולרוב, בתנאי קרקעות ישראל, רצוי לספקם בצורת כלאטים ולא כמלחים. מרבית נוסחאות דשן-כל מכילות יסודות המיקרו. במוצר חנקת אשלגן עם מיקרו כפול יש רמה גבוהה במיוחד של יסודות מיקרו, וזאת כדי להבטיח רמה גבוהה במכל הדשן גם כאשר מרכיבים דשנים באופן עצמאי. מוצרי חיפה מיקרו™ הם מקור איכותי ליסודות מיקרו למטע. הסדרה כוללת מוצרי ברזל, מנגן, אבץ ובורון, וכן מוצר המשלב את כל יסודות המיקרו. ניתן לשלב את מוצרי חיפה מיקרו בתמיסה עם כל דשני חיפה, למעט דשנים המכילים חומצה זרחתית ברמה גבוהה.

תוכניות דישון במטעים

דישון קרקעי – הדשיה

תוכנית הדישון הקרקעי למטע חייבת להביא בחשבון את מין הגידול ואף את הזן, וכן את תנאי הקרקע ואיכות מי ההשקיה. בסוף מאמר זה מופיעות הפניות לתוכניות דישון ייעודיות למגוון רחב של מיני עצי פרי, הכוללות את השיקולים הייחודיים לכל גידול.
חשוב לזכור כי בדישון מטעים, גם כאשר נעשה שימוש במספר מצומצם של סוגי דשנים, כמות הדשן (ק״ג לדונם), הרכבו וחלוקתו לאורך העונה משתנים באופן משמעותי בין הגידולים השונים. לפיכך, אין תוכנית דישון אחת המתאימה לכל המטעים. יש להכין תוכנית דישון אופטימלית לכל חלקה בנפרד, תוך התחשבות גם באילוצים טכניים כגון מבנה מערכות ההשקיה והדישון.
להתאמת תוכנית הדשיה לתנאים במטע ולמערכת ההשקיה שלך - מומלץ להיעזר בתוכנת ™NutriNet

דישון עלוותי

דישון עלוותי מתבצע באמצעות ריסוס חומרי הזנה על גבי העלווה, הענפים, הפרחים, החנטים והפירות במהלך עונת הגידול. כאשר הדבר אפשרי – מומלץ לשלב את ריסוסי ההזנה עם ריסוסי הדברה.
יתרונו המרכזי של הדישון העלוותי הוא ביעילותו: הוא עוקף את הקרקע, מערכת השורשים ומערכות ההובלה של הצמח, ומאפשר אספקה ישירה ומהירה של יסודות הזנה לאיברים הפעילים. יסודות כגון חנקן, אשלגן ומגנזיום מתאימים במיוחד לתגבור בריסוסי עלווה, מכיוון שהם דרושים בעיקר בנוף העץ ובפרי. גם זרחן, סידן ויסודות מיקרו נקלטים לעיתים בצורה יעילה יותר כאשר הם מיושמים בריסוס עלוותי, במיוחד במצבים של זמינות מוגבלת בקרקע או כאשר נדרשת תגובה מהירה.
הנחיות כלליות לדישון עלוותי